ביקשתי.
הסברתי.
התעצבנתי.
אפילו טרחתי להדגיש למה עדיף להניח את הנעליים במדף הייעודי, המעוצב והחבוי שבנינו במיוחד עם הנגר.
אבל הוא? בשלו.

בפעם האחרונה שכמעט עפתי בגללו כי נעל אחת "הופיעה במפתיע" -צרחתי, באמת צרחתי!

חשבתי לעצמי… אולי עדיף שנתגרש. הרי הוא מזלזל במה שאני אומרת לו, ולא איכפת לו בכלל ממני והוא? הוא ענה לי את אותו המשפט הקבוע:
"מצטער, פשוט לא חשבתי על זה."

מה זאת אומרת לא חשבת על זה?!
איך אפשר לא לחשוב על זה?!

ואז עצרתי.
נשמתי.
נזכרתי במשהו קטן אך משמעותי: כשאני מאמנת אחרים , בדיוק בסוגיות שמטריפות אותי עכשיו – אני שואלת שאלות. אני בודקת יחד איתם אולי יכולות להיות עוד אפשרויות (חוץ מהמחשבה "הוא מזלזל בי")

אז שאלתי את עצמי:

• אולי הוא לא עושה לי דווקא?

• אולי הוא באמת לא שם לב, בלי שום כוונה רעה?

• ואולי – וזה כבר באמת שינוי זווית – מדובר בפער בין האוטומטים שלנו?

אני רגילה לשים את הנעליים במקום באופן כמעט לא מודע.
הוא, לעומת זאת, צריך להפעיל מודעות ומאמץ כדי לעשות את זה.
ובינינו? הוא גם אמר שהמדף הזה בכלל לא נוח לו.

וכשנזכרתי בכמה אנחנו שונים ושאני יודעת שכן איכפת לו ממני.

משהו בי נרגע וכבר לא כל כך כעסתי (אולי רק קצת)

ואז שאלתי את עצמי: מה אני יכולה לעשות עם זה?

לסדר את הנעליים בעצמי? לא יקרה.
להתעלם? ניסיתי ונפלתי (גם רגשית וגם פיזית)
לבקש בעדינות בכל פעם – ואולי למצוא יחד מקום פרקטי יותר? אולי זו הדרך.

אז בחרתי באפשרות השלישית.
לא כי לא כעסתי – אלא כי בחרתי להגיב אחרת.
ובאורח פלא, לפעמים הוא כן נזכר לבד.
וכשזה קרה, אפילו הצלחתי להעריך אותו על זה ואמרתי לו את זה.

כי מאחורי הרגל אחד קטן – לפעמים מסתתר פער הרבה יותר גדול בדפוסי החשיבה  שלנו.

ומה עם הארונות הפתוחים שהוא משאיר אחריו?
טוב… זה כבר סיפור למאמר אחר